17 בספטמבר, 2009

בוריס אהובי,

זוכרת אני איך, מאז היותי פעוטה רכה-בשנים, הנהגתי לי מנהג בערב ראש השנה. בעת שאימי הייתה טורחת על מיני התבשילים, וכל השכנים היו ספונים בבתיהם לארוחת החג, הייתי חומקת לי רחש אל הגינה ומתעלמת מקריאותיה של אמא שאבוא לסייע לה בעריכת השולחן. אז, הייתי מסתכלת אל שמי הערב, שאך החלו להפוך לשמי הלילה זרועי-הכוכבים, וחושבת לי מחשבות על השנה שחלפה ועל השנה העומדת בפתח. מצד זה לצד האחר הייתי מניעה את חרוזי החשבוניה שבראשי והופכת בהם כה וכה – האם טובה הייתה לי השנה הזו? מה טומנת הבאה בחובה?

גם השנה אחמוק ודאי להביט בכוכבים לעת ערב. וודאי אוכל גם לראות ממרפסתנו את יופיו של האגם ושל העיר החומדת לה ימי-שמש אחרונים. אעביר בראשי, כבראינוע, את אירועי השנה האחרונה. כיצד ניתן להאמין שכל זה אירע בשנה אחת בלבד? כיצד ייתכן שאך לפני רגע-קט פרצת לחיי בסערה, והנה עתה עונדת אני את טבעת הנישואין שלך על אצבעי. טורחת על ארוחת החג עבור משפחתנו, שאך נולדה ובאה לעולם. כיצד, מבעד למחסומים של זמן ומרחק, מעבר לימים ואגמים, נשזרו נשמותינו זו בזו?

איני יודעת כיצד אירע הדבר. לו הייתי מספרת סיפור שכזה לחבריי באקדמיה, וודאי היו פוטרים אותי כמספרת סיפורי-בדים. אך הנה, אתה עימי כאן.

אוהבת מעל לכל שיעור,
נטאשה

0
פורסם בקטגוריות אהבה, ברכות ואיחולים, נטאשה, נישואין |
5 באוגוסט, 2009

נטאשה היקרה לי מכל אדם,

כותב אני לך בעוד נוסעת את בכרכרה לאסוף אותי מהמשרד. כמה זמן לא כתבתי לך פתק של אהבה? נדמה כאילו מאז התאחדנו לא נצרכים אנו יותר לשירותי הדואר, כי מה הטעם לשלוח מכתב מסוגנן ומעוטר אם אפשר פשוט לומר את הדברים זו לזה? ובכל זאת, ישנו איזה חן למלה הכתובה. חן של התכוונות ומחשבה תחילה.

אהבתנו הפכה למציאות יומיומית. מאז הסכמת להינשא לי טורחים אנו על אירגון האירוע. המונים יבואו לחגוג עימנו את אהבתנו. אך האם יוכלו באמת לחדור את מעטה האהבה הסוכך עלינו מפני העולם? כי סוד ורז היא לנו ורק לנו, אוצר סמוי בנבכי נפש, אשר קושר בשריגיו נפשותינו לנפש אחת, לעולמי עד. שלנו האוצר, ולא של אחרים. להם יש משלהם, ואין דומה אוצר אהבת זוג אחד למשנהו.

היכן אניח מכתב זה? על המכתבה? מתחת לכסת? אולי בצנצנת העוגיות? מצאתי. אניחו מתחת למברשת השיער, ותופתעי למוצאו כשתברישי שערך הזהוב, מביטה במראה, ורואה השתקפות דמותך ודמותי בה. כאילו שני זוגות נהיה, אך זוג במראה הוא רק צל חיוור של שלנו, במוחשיותנו. ולהם אין אהבה, רק קיום התלוי בקיומנו, באהבתנו, בזוגיותנו.
שלך, בעלך לעתיד,

בוריס

1
פורסם בקטגוריות אהבה, בוריס, נישואין, קיץ |
12 במאי, 2009

אהובי הנצחי,

כמה תמימה הייתי. סבורה הייתי שהמועד בו תשוב ותעלה על הרכבת לא יגיע לעולם. שכוחה של אהבתנו ינצח את הזמן. אך, כפי שלמדתי לראות, אין דבר המנצח את הזמן. לאחר האושר הנפלא – אותו כיניתי "יומיום" – ארזת שוב את מטלטליך ושבת לוולווגרד הרחוקה. ואני, נותרתי לאחוז את הכרית בלילות טרופי-שינה ולהזות את פניך, שאך לפני רגע-קט אחזתי בהם ונשקתי להם שוב ושוב, עד אשר ביקשתני לחדול.

יודעת אני כי פרידתנו זו קצרה היא, וכי לאחריה נשוב ונאחז זו בזה. ידינו, לשונותינו וגופינו ישתרגו שוב כאילו לא נפרדו לעולם. אך הידיעה אינה מקלה על הגעגוע, הצורב בגווי ככוויה של ממש. הגעגוע הפעם עז מתמיד. חסרונך קשה במיוחד לאחר שנתרגלתי לנוכחותך המופלאה. הבוקר הוא בוקר שאינו בזרועותיך. הלילה הוא לילה שאינו מופרע בנשימותיך. מי חשב שהשקט יקשה עלי כל כך להירדם?

אני אוהבת אותך כל כך. לעיתים עולה בי הרצון להשליך את כסת הדיו ואת ספרי הלימוד, ולעלות על הרכבת הראשונה לוולוגרד, תעלה כמה שתעלה. אין מחיר גבוה כמחיר הגעגוע.

שלך, נטאשה.

0
פורסם בקטגוריות אביב, אהבה, בית, געגועים, לילה |
30 באפריל, 2009

נטאשינקה שלי,

שוכבת את פה לידי. קול נשימתך הקלה מתקתק כאורלוגין-סבא: נשימה, נשיפה, וחוזר חלילה. מחלל אני מעט את מקדש מיטתנו בקסת דיו ובקלף נייר, נזהר לא ללכלך את הכסתות והמצעים.

עת אביב הגיעה לסנט-פטרסבורג. פקעות הצבעונים הפכו לשלל פרחים בחצרות הבתים – אדום, צהוב, סגול, ושאר צבעי הקשת. עם הצבעונים פורחת גם אהבתנו. אהבה יומיומית שכזו: קמים אנו בבוקר ואוכלים פת שחרית. נפרדים לשלום – את לאקדמיה ואני למשרד. לעת ערב שבים שנינו לאכול פת ערבית, ופורשים לנו לחדר השינה, למנוחת הלילה.

אך לא רק יומיומית היא אהבתנו, כי אם נצחית היא לי. בקומי אראך, ובשוכבי לישון. בשעות העבודה אהזה את זיו חמוקייך ואגנוב מבט חטוף אל דיוקנך על שולחני. לו יכולתי הייתי מגדל יוני דואר מאולפות, ומדי שעה שולח לך אחת מהן, אל ספריית האוניברסיטה, אוחזת פתק קצר ובו המילים "אני אוהב אותך".

האביב במקומותינו עונה חמקמקה היא. כמעט קצרה מכדי להיקרא עונה בכלל. עוד מעט יתחלף האביב בקיץ, ועוד מעט אאלץ גם אני לשוב לוולגוגרד הרחוקה, אך גם זאת רק לפרק זמן קצר, אז אשוב אליך וביחד נשובה הביתה, שם לא יפרידו בינינו עוד – אחד נהיה: בוריסנטאשה (או נטאשהבוריס), כאטום אשר אינו ניתן לחלוקה.
לכשתקומי תראי מכתבי זה, חתום בנשיקה,

בוריס

0
5 באפריל, 2009

אהובי,

שבועיים ימים חלפו מאז אותו יום נפלא שבו הגעת. נדמה לי כאילו היית כאן תמיד. האם אכן חייתי בבדידות עד אך לאחרונה? האם לא תמיד נעורתי בזרועותיך מדי בוקר? הדבר אינו נתפס כלל בדעתי.

נוכחותך עזה כל כך, עד שהיא ממסגרת את הזמן וקובעת בו פרקים. "יום" אינו התקופה שבין זריחה לשקיעה, אלא בין נשיקת הבוקר לנשיקת הלילה. "ערב" נמדד מעת שאני פוסעת הביתה ועד אשר אנו מפנים את השולחן לאחר עוד ארוחת-מלכים שהתקנת ברוב כישוריך, "שבוע" הוא פרק הזמן הנמתח בין טיולינו המאוהבים אל השוק (מעולם לא התענגתי כך בעקבות רכישת ירקות, אודה ואתוודה).

גם המרחב מתקמר סביב קימורי גופך. "מיטה" היא המקום בו ניתן לחוש בחומך בעוצמה המירבית. חדר האמבטיה ניכר על פי ריח מי הקולון שלך. ספרי המגדנות שלך תוחמים את גבולותיו של ה"מטבח". אף מבעד לדלת – העיר משתרעת אך עד לגבול הטיול עימך. אין עולם מעבר לטווח לטיפת ידך.

כך, תוחם אתה אותי בכלוב של מרחב וזמן, טווה סביבי חוטי-זהב הקושרים אותי עוד ועוד בעבותות אליך. ואני, לא אוכל לתאר את האושר העולה בי.

שלך,

נטאשה

1
פורסם בקטגוריות אהבה, בית, נטאשה |
22 במרץ, 2009

נטאשה הנפלאה מכל הנשים,

שוב יושב אני בתחנת הרכבת וכותב לך איגרת. הכרטיסן ניפק לי הכרטיס, וממתין אנוכי במסעדת התחנה. עוד מעט אדביק על האיגרת את הבול והיא תעשה דרכה אילך. ודאי תגיע אליך האיגרת לסנט-פטרסבורג אחרי, אך מה טוב הדבר, שכן פירושו שבקרוב ממש אהיה שוב עימדך!

אין לי אלא לצטט את מה שכתבת במכתבך האחרון: "הלאה, געגועים! הלאה, לילות בודדים ומלאי ערגה אל מעבר לים! הלאה, קריאה חוזרת ונשנית במכתביך, עד ידיעתם על-פה! אין לי עוד צורך בכם!" אני בדרכי אל אהובתי האחת והיחידה! לא יפריד עוד המרחק בינינו, אשר לא יכול לנפשותינו השזורות זו בזו. כעת גם גופינו צמדו ויהיו לאחד בביתנו הקט.

הנה קורא הכרוז את שמה של הרכבת שלי. חותם אני בנשיקה. להתראות בקרוב נטאשה יקרה שלי.

אוהבך,

בוריס

0
פורסם בקטגוריות אהבה, בוריס, בית, נסיעה, סנט-פטרסבורג |
6 במרץ, 2009

אהובי,

כל היום כולו לא חדל ליבי לפעום בעוז. הבלתי ייאמן התרחש, ואנו צפויים להתאחד שוב במהרה – אך הפעם, לא עוד לרגע-קט חולף של אושר, אשר טרם הופיע, כבר עבר. בעוד ימים ספורים – שוודאי יחלפו טרם יעלה בידנו לומר "יאשה רובינסובונוב" – נאחז זה בזו ולא נרפה עוד.

הלאה, געגועים! הלאה, לילות בודדים ומלאי ערגה אל מעבר לים! הלאה, קריאה חוזרת ונשנית במכתביך, עד ידיעתם על-פה! אין לי עוד צורך בכם! אהובי, האחד והיחיד, בדרכו אלי!

בשוכבי ובקומי – תהא עימי. בעודי קוראת ומשרבטת סימנים המובנים רק לי בעיפרון מכורסם – תהא עימי. בעודי נרגזת שעה שאין ביכולתי להביע את רצוני במילים, ומטיחה את הנייר המקומט בכעס אל הקיר – תהא עימי. ואני – אהיה עימך. בבוקר, תתרפק בחיקי ותנסה לגנוב דקות שינה אחרונות. בערב, בעת שתשוב מעמל יומך, ותרכן אל המכתבה לחבר איגרת או לשקוע בקריאת החיבור האחרון, אני היא אשר תלטף חרש את עורפך, כאילו מבלי משים.

כך, בדממה בוטחת, נסוב זו את זה וזה את זו, כרוקדים ריקוד סודי הידוע רק לנו; מתווים דרכים וגבולות ועבותות אשר ישתרגו סביבנו ויהפכו אותנו אחד.

שלך,

נטאשה.

0
פורסם בקטגוריות אהבה, בית, בשורות, לילה, נטאשה |
3 במרץ, 2009

נטאשה היפה בנערות תבל,

עשרה קבין של אושר נפלו על העולם, ותשעה מהם חמסנו אנו בקייב. המלון המפואר, הצגת התיאטרון, סיורינו ברחובות העיר ובגלריות. ארוחות העילית אשר השביעו רעבוננו. אפילו הופעת הבאלט המלכותי המפתיעה אשר נודע לנו עליה רק לאחר תומה – כל אלו היו רק תפאורת רקע לאהבתנו. כמה שמחתי להוליכך בין שדרות מעטירות וסמטאות צפופות, חולק איתך את סיפורי העיר ורזיה, בעוד את מביטה בי בהערצה. גם שוקי העיר עשו עימנו חסד, וחברי למשרד בוולגוגרד שיבחו את טעמך האנין בבגדי גברים.

גלויה רציתי לשלוח לך בטרם נסיעתי לקייב, ובה מילות אהבה ודברי כיבושין – מעין הפתעה שרציתי שתקבלי רק לאחר שתשובי לסנט-פטרסבורג. אך אצה לי הדרך בטרם הספיקותי, וגם רץ מטעם יחידת המשמר אליה שייך אני הזעיק אותי פתע לשירות קצר למען מולדתנו היקרה, כפי שסיפרתי לך.

כעת, בשעת לילה מאוחרת, סיימתי את עמל היום שהצטבר, ונפניתי לכתוב לך מילים אלו. הנהלת המשרד נעתרת לבקשתי לנסוע אליך לסנט-פטרסבורג לפרק זמן ארוך יותר, וכעת כל שנותר הוא לשלוח איגרת אל סניפנו אצלכם ולהתקין לי שולחן עבודה. אך חשוב יותר – להתקין לאהבתנו מקום בקן האוהבים שלנו בסנט-פטרסבורג.

אלופך הכותב אליך בגעגוע,

בוריס

0
פורסם בקטגוריות אהבה, בוריס, סנט-פטרסבורג, קייב |
25 בפברואר, 2009

אהובי,

זוכר כיצד סיפרת לי על התרגשותך טרם הנסיעה לסנט-פטרסבורג? כעת נהירים לי דבריך. נרגשת אני כל כך לקראת הנסיעה הערב לקייב, שם אפגוש אותך.

אתמול התקנתי עצמי במשך שעות, על מנת שלא יימצא בי כל פגם אשר יגרע במידת-מה מפגישתנו. סרקתי מחלפות שיערי, עימלנתי צווארון השמלה, והברקתי הנעליים עד שחיוכי המאושר נשקף מהן. אף הכנתי בראשי מספר נושאי שיחה ראויים לדיון, שמא תיעתק מפינו יכולת השיחה. בבושה אספר לך כי שוב ושוב דמיינתי כיצד מבחין אתה בי, לאחר שלא חזית בדמותי מזה זמן רב כל כך, סופק כפיך בהנאה, וחושב לעצמך: "הו, הנה היא ריבתי הנאה!". אין אלו מחשבות מחוכמות יתר על המידה, מודה אני, אך עדיין חשיבתן נעמה לי מאד.

בעוד רגעים ספורים אצעד אל הרכבת, אעמיס מזוודתי אל המדף שמעל לקיטון, ואביט בעניין מן החלון אל הנוף המתחלף. במהלך הנסיעה הארוכה אאיץ שוב ושוב בליבי בנהג הקטר: "מהר יותר! מהר יותר! הבא-נא אותי אל אהובי". ולאחר שנעבור ימים, הרים ואגמים, תאט הרכבת את מהלכה ותכנס מעדנות אל התחנה. אז אקום, בלב הולם, ואוריד את המזוודה מעל המדף. ארד מן הרכבת, וברציף התחנה אבחין לפתע – מבין כל האנשים הממהרים לכאן ולשם, הנשים האוחזות בפעוטות מצווחים, עובדי התחנה העמלים, ואולי אף סנאי קטן שחמק לו מבלי שהבחינו בו – באחד הקורן בחיוכו בתוך ההמון. הממתין שם לי.  בך.
אוהבת,

נטאשה

0
פורסם בקטגוריות אהבה, נסיעה, קייב |
23 בפברואר, 2009

נטאשה אהובתי,

אלפי סליחות על שלא כתבתי לך במשך יותר משבוע. תהא נא איגרת זו זה פיצוי קטן לזמן שהמתנת למכתבי. מטפטף אני מעט ממי הקולון שלי על נייר המכתבים – ריחו בוודאי יזכיר לך אותי, כמו ניחוח גופך המשכר אותי כפועל המטביע עמל יומו בבית המרזח.

ארור הוא זה שהמציא את הגעגוע, אותו רגש הממלא לבבם של אוהבים במרחק. ימי אינם ימים ולילותי אינם לילות. חולם אני עליך בלילותי, תחת השמיכה העבה והכרית החבוקה בידי, אשר נדמתה בעיני לגופך. וחולם אני עליך בהקיץ, עת יושב אני במשרד מול סרגל החישוב, מנהל שיחות אהבים ושיחות חולין עם בת דמותך הדמיונית במחברתי. האיורים ששלחת של ביתנו בסנט-פטרסבורג מרהיבים המה. היטבת לציירם ולצבוע אותם בצבעים מלאי חיים! מלאת כשרונות את כרימון – איזה גד הוא לי שנטאשינקה שלי כה מוכשרת היא!

הבחירות למועצת העיר אכן  הסתיימו כפי שחזיתי. המרקסיסטים אמנם התחזקו, אך הכומר נשאר מחוץ למועצת העיר. אך רב לנו מפוליטיקה קטנונית זו – אהבתנו היא החשובה, והמרחק הוא יריב אכזר. חושב אני שוב אודות אותו סופר צרפתי, ורן. לו היה ממציא לנו בספריו מעין טלגרף אשר היה מאפשר לנו לשוחח כאילו נמצאים אנו באותו חדר, ואף היה מרהיב לעשות ולא רק את קולך המתוק הייתי שומע, אלא גם תמונתך היתה לנגד עיני, כאילו את כאן ממש, כמו חזיון תעתועים… לא. מפליג אני בדמיונות יתר על המידה. הזיות של מהנדס פותה אלו, אשר חושב כי בכוחו להכניע את איתני הטבע לצרכיו כדי לשרתו, בעוד ברק אחד מצית לו עמוד טלגרף ומנתק הקשר בין וולגוגרד לסנט-פטרסבורג, ומים רבים הניתכים מענן מטשטשים את שנכתב בדיו במחברת.

מועד הנסיעה קרב ובא. לא נצח יהיה עליך לחכות אלא שלושה ימים, וקייב תהיה ממלכתנו. אמליכך למלכה, כמו ויקטוריה הנאצלת מבריטניה. נתינך אהיה, עבד אהבתך לעולמי עד.

להתראות בקרוב, אוהבך הנצחי,

בוריס

0