נטאשה שלי,

מאז קראתי את מכתבך האחרון מסתובב אנוכי בחזה נפוח כתרנגול אדום כרבולת. לא גאה בעצמי אלא בך ובכישורי כתיבתך. לו זרמו המילים מקולמוסי בעת ערבית כפי שזורמות הן מקולמוסך! הן עפר אני לרגליך, ובדם נפשי כותב אני מלה פה, מוחק שם, בעוד פניני מילותיך זורמות כמי נהר עלי חלוקי נחל. דבריך על האקדמיה הציפו אותי בגל של געגועים – איזו תקופה מפוארת הייתה זו! לעיתים, עת מעיין אנוכי במאמריו של פלוני או אלמוני, נתקף אני באותה כמיהה לשוב ולחבוש את ספסליה ולשתות בצימאון את דבר הפרופסור, ולאחוז שוב בסרגל החישוב ובדף הנייר הממורטט. האם ימצא גם לי הקטון מקום באקדמיה בסנט-פטרסבורג? נוכל אז להילך יד ביד לאורך הנהר, ולשלוח מבטים אוהבים חטופים כל אחד אל מכתבתו של האחר. מי יהפוך לנו חמשת אלפים מילין לחמש אמות?

הימים חולפים ושעת הנסיעה קרבה. כל גופי זועק "אל הרכבת, אל נטאשינקה!" אך הכרטיס עונה "טרם!" הו אל נורא – מדוע בראת את הזמן אשר מרחיקני מאהובתי? מדוע מעמיד אתה אותי בניסיון מר זה?

בינתיים מתנחם אני במכתבייך – אותם קלפים של אהבה המשתגרים אלי מסנט-פטרסבורג הרחוקה. אך לא אשקוט על השמרים – את המזוודה אשלוף מהמחסן, ואחל במלאכת האריזה. פה זוג מכנסיים, שם ערדליים – כל הנחוץ לי. ומה אביא לך מוולגוגרד, נטאשה שלי? לא נתברכה עירי במיני תרגימה או בבגדי האופנה האחרונה. רגב אדמה אביא לך, ועלה נושר מעץ, וזמר ששמעתי ברחוב. מזכרת לריבתי מוולגוגרד הרחוקה.

עבדך הנאמן לעולמי עד,

בוריס