ארכיון לנושא ‘עתידנות’

ימים ולילות

23 בפברואר, 2009

נטאשה אהובתי,

אלפי סליחות על שלא כתבתי לך במשך יותר משבוע. תהא נא איגרת זו זה פיצוי קטן לזמן שהמתנת למכתבי. מטפטף אני מעט ממי הקולון שלי על נייר המכתבים – ריחו בוודאי יזכיר לך אותי, כמו ניחוח גופך המשכר אותי כפועל המטביע עמל יומו בבית המרזח.

ארור הוא זה שהמציא את הגעגוע, אותו רגש הממלא לבבם של אוהבים במרחק. ימי אינם ימים ולילותי אינם לילות. חולם אני עליך בלילותי, תחת השמיכה העבה והכרית החבוקה בידי, אשר נדמתה בעיני לגופך. וחולם אני עליך בהקיץ, עת יושב אני במשרד מול סרגל החישוב, מנהל שיחות אהבים ושיחות חולין עם בת דמותך הדמיונית במחברתי. האיורים ששלחת של ביתנו בסנט-פטרסבורג מרהיבים המה. היטבת לציירם ולצבוע אותם בצבעים מלאי חיים! מלאת כשרונות את כרימון – איזה גד הוא לי שנטאשינקה שלי כה מוכשרת היא!

הבחירות למועצת העיר אכן  הסתיימו כפי שחזיתי. המרקסיסטים אמנם התחזקו, אך הכומר נשאר מחוץ למועצת העיר. אך רב לנו מפוליטיקה קטנונית זו – אהבתנו היא החשובה, והמרחק הוא יריב אכזר. חושב אני שוב אודות אותו סופר צרפתי, ורן. לו היה ממציא לנו בספריו מעין טלגרף אשר היה מאפשר לנו לשוחח כאילו נמצאים אנו באותו חדר, ואף היה מרהיב לעשות ולא רק את קולך המתוק הייתי שומע, אלא גם תמונתך היתה לנגד עיני, כאילו את כאן ממש, כמו חזיון תעתועים… לא. מפליג אני בדמיונות יתר על המידה. הזיות של מהנדס פותה אלו, אשר חושב כי בכוחו להכניע את איתני הטבע לצרכיו כדי לשרתו, בעוד ברק אחד מצית לו עמוד טלגרף ומנתק הקשר בין וולגוגרד לסנט-פטרסבורג, ומים רבים הניתכים מענן מטשטשים את שנכתב בדיו במחברת.

מועד הנסיעה קרב ובא. לא נצח יהיה עליך לחכות אלא שלושה ימים, וקייב תהיה ממלכתנו. אמליכך למלכה, כמו ויקטוריה הנאצלת מבריטניה. נתינך אהיה, עבד אהבתך לעולמי עד.

להתראות בקרוב, אוהבך הנצחי,

בוריס

0

צהרי י"ח טבת

14 בינואר, 2009

בוריס יקירי,

חלפה לה היום בראשי מחשבה חשדנית.

תהיתי ביני לביני, האם ייתכן הדבר שפקידי-הדואר – אלה הרובצים להם בשעמום על מכתבתם, מנתבים מכתב זה לכאן וזה לכאן, חבילה זו למוסקבה וזו לקייב, ולוגמים מעת לעת לגימה של תה (או, בחלק מן המקומות, כידוע לנו, אף כוסית משקה מן הבקבוק המוסתר במגירת השולחן התחתונה) – חומדים להם לצון מעת לעת, באצבעות סקרניות מסירים את החותם מעל למעטפות המעוטרות בתכלת, ובהסתר קוראים את מכתבינו?

ולו יימצא לו, במשרד-הדואר בנובוסיבירסק, פקיד ממין זה, אשר בעת ליל וסער, עומס העבודה ודאגות האישה הרוטנת בבית הובילוהו לקרוא את הממוען לאחרים, מה יחשוב הוא לעצמו לו ייתקל בלחישות הכיבושין שלנו? (רק המחשבה מעלה סומק על לחיי!) האם יתרפק על מילותינו ויעלה לנגד עיניו ימים שחלפו זה מכבר – אותה נטאשינקה אחרת שלו (שמה אולי אנה, או נסטיה, או קרולינה) שהיה משרבט לה שירים באצבעות רועדות ובלב מפרפר? או שמא יקשיח ליבו וילעג בקול גס לפתפותינו המאוהבים, ישימנו לשחוק בין חבריו השיכורים?

את התשובה לא אדע. אך מכל מקום, אין בכך מאום.

מילותיי, אותם דברי-כיבושין יומרניים, אשר על אף כל פגמיהם, מצור ליבי חוצבת אני אותם בזרועות לאות, למענך נחצבות הן. ולו מעלות הן בלחייך ולו מעט אודם, מעקלות את שפתיך ולו לצל-חיוך, מציתות את אותו זיק בעיניך – הרי כל שביקשתי נתמלא לי.

שלך, מתגעגעת,
נטאשה

0
פורסם בקטגוריות טלגרמה, נטאשה, עתידנות |