נטאשינקה שלי,

שוכבת את פה לידי. קול נשימתך הקלה מתקתק כאורלוגין-סבא: נשימה, נשיפה, וחוזר חלילה. מחלל אני מעט את מקדש מיטתנו בקסת דיו ובקלף נייר, נזהר לא ללכלך את הכסתות והמצעים.

עת אביב הגיעה לסנט-פטרסבורג. פקעות הצבעונים הפכו לשלל פרחים בחצרות הבתים – אדום, צהוב, סגול, ושאר צבעי הקשת. עם הצבעונים פורחת גם אהבתנו. אהבה יומיומית שכזו: קמים אנו בבוקר ואוכלים פת שחרית. נפרדים לשלום – את לאקדמיה ואני למשרד. לעת ערב שבים שנינו לאכול פת ערבית, ופורשים לנו לחדר השינה, למנוחת הלילה.

אך לא רק יומיומית היא אהבתנו, כי אם נצחית היא לי. בקומי אראך, ובשוכבי לישון. בשעות העבודה אהזה את זיו חמוקייך ואגנוב מבט חטוף אל דיוקנך על שולחני. לו יכולתי הייתי מגדל יוני דואר מאולפות, ומדי שעה שולח לך אחת מהן, אל ספריית האוניברסיטה, אוחזת פתק קצר ובו המילים "אני אוהב אותך".

האביב במקומותינו עונה חמקמקה היא. כמעט קצרה מכדי להיקרא עונה בכלל. עוד מעט יתחלף האביב בקיץ, ועוד מעט אאלץ גם אני לשוב לוולגוגרד הרחוקה, אך גם זאת רק לפרק זמן קצר, אז אשוב אליך וביחד נשובה הביתה, שם לא יפרידו בינינו עוד – אחד נהיה: בוריסנטאשה (או נטאשהבוריס), כאטום אשר אינו ניתן לחלוקה.
לכשתקומי תראי מכתבי זה, חתום בנשיקה,

בוריס

נטאשה משוש חיי,

אושר גדול מילא את ליבי כשקראתי על קן האהבה החדש אשר יעמוד לרשותנו. לצערי הבירוקרטיה במשרד טרם עשתה את שלה, וטרם הגיע האישור הנכסף אשר יאפשר לי להעתיק את מקום מגורי לסנט-פטרסבורג, אך המנהל זימן אותי אליו ואמר כי סמוך הוא ובטוח כי העניין יסתדר במהרה. למרות אי הוודאות, מדמיין אני בראשי היכן יהיה מונח כל פריט, כיצד נארח בטרקלין את רעייך ללימודים, את ארוחותינו בחדר ההסבה, וכיצד נתרכבל בין הכסתות והסדינים במיטתנו אשר בחדר השינה. הו כמה אני מתגעגע לגווך החם והחלק הנוגע בחזי ובבטני עת שוכבים אנו זו לצד זה ככפיות-אחיות המונחות במגירת הסכו"ם, לנשימותיך העדינות, עת ישנה את לצידי, וכמובן לנשיקותיך – מהרכות והביישניות ועד לאלו המלאות תשוקה לאין-קץ.

כותב אני לך באישון ליל, ערב הבחירות למועצת העיר. איזו בוקה ומבולקה בחוץ! מנופפים האנשים בנס מפלגה זו ואחרת, שרים שירי הלל וקלס, בעודם מתעמתים עם אנשי המפלגות האחרות. מקטון ועד גדול הפך כל תושב וולגוגרד למומחה פוליטי לרגע, ומשמיעים כולם טיעונים בעד מפלגה פלונית ונגד העומד בראש מפלגה אלמונית. בקרב מכריי שמעתי רבים התומכים במפלגה המרקסיסטית, וגם הכומר הפרוגרסיבי, אשר כרת ברית עם אנשי הכפרים, זוכה לתמיכתם. נראה שחבריי אינם מייצגים את רוח רוב אנשי העיר נכוחה, אך זאת נגלה בעוד יום-יומיים, עת יספרו קולות המצביעים.

השיעול הטורדני חזר. ביקרתי אצל הרופא הטוב, אשר שב ורשם לי סמי רפואה למען יחלש השיעול. אך לגעגועים אליך – להם אין תרופה. מזל שנזדמנה לנו קייב, וכולי תקווה שאשוב עד הנסיעה לאיתני, ואוכל לסייר עימך ברחבי העיר על הדנייפר, על כנסיותיה המרהיבות, ולהדריכך באתריה השונים. עוד שבועיים ומחצה מפרידים בינינו, אך גם אלו יחלפו ביעף, ושוב נתאחדה לישות אחת, בסערה של אהבה יוקדת.

שלך, אביר אהבתך,

בוריס