נטאשינקה שלי,

שוכבת את פה לידי. קול נשימתך הקלה מתקתק כאורלוגין-סבא: נשימה, נשיפה, וחוזר חלילה. מחלל אני מעט את מקדש מיטתנו בקסת דיו ובקלף נייר, נזהר לא ללכלך את הכסתות והמצעים.

עת אביב הגיעה לסנט-פטרסבורג. פקעות הצבעונים הפכו לשלל פרחים בחצרות הבתים – אדום, צהוב, סגול, ושאר צבעי הקשת. עם הצבעונים פורחת גם אהבתנו. אהבה יומיומית שכזו: קמים אנו בבוקר ואוכלים פת שחרית. נפרדים לשלום – את לאקדמיה ואני למשרד. לעת ערב שבים שנינו לאכול פת ערבית, ופורשים לנו לחדר השינה, למנוחת הלילה.

אך לא רק יומיומית היא אהבתנו, כי אם נצחית היא לי. בקומי אראך, ובשוכבי לישון. בשעות העבודה אהזה את זיו חמוקייך ואגנוב מבט חטוף אל דיוקנך על שולחני. לו יכולתי הייתי מגדל יוני דואר מאולפות, ומדי שעה שולח לך אחת מהן, אל ספריית האוניברסיטה, אוחזת פתק קצר ובו המילים "אני אוהב אותך".

האביב במקומותינו עונה חמקמקה היא. כמעט קצרה מכדי להיקרא עונה בכלל. עוד מעט יתחלף האביב בקיץ, ועוד מעט אאלץ גם אני לשוב לוולגוגרד הרחוקה, אך גם זאת רק לפרק זמן קצר, אז אשוב אליך וביחד נשובה הביתה, שם לא יפרידו בינינו עוד – אחד נהיה: בוריסנטאשה (או נטאשהבוריס), כאטום אשר אינו ניתן לחלוקה.
לכשתקומי תראי מכתבי זה, חתום בנשיקה,

בוריס

נטאשה הנפלאה מכל הנשים,

שוב יושב אני בתחנת הרכבת וכותב לך איגרת. הכרטיסן ניפק לי הכרטיס, וממתין אנוכי במסעדת התחנה. עוד מעט אדביק על האיגרת את הבול והיא תעשה דרכה אילך. ודאי תגיע אליך האיגרת לסנט-פטרסבורג אחרי, אך מה טוב הדבר, שכן פירושו שבקרוב ממש אהיה שוב עימדך!

אין לי אלא לצטט את מה שכתבת במכתבך האחרון: "הלאה, געגועים! הלאה, לילות בודדים ומלאי ערגה אל מעבר לים! הלאה, קריאה חוזרת ונשנית במכתביך, עד ידיעתם על-פה! אין לי עוד צורך בכם!" אני בדרכי אל אהובתי האחת והיחידה! לא יפריד עוד המרחק בינינו, אשר לא יכול לנפשותינו השזורות זו בזו. כעת גם גופינו צמדו ויהיו לאחד בביתנו הקט.

הנה קורא הכרוז את שמה של הרכבת שלי. חותם אני בנשיקה. להתראות בקרוב נטאשה יקרה שלי.

אוהבך,

בוריס

נטאשה היפה בנערות תבל,

עשרה קבין של אושר נפלו על העולם, ותשעה מהם חמסנו אנו בקייב. המלון המפואר, הצגת התיאטרון, סיורינו ברחובות העיר ובגלריות. ארוחות העילית אשר השביעו רעבוננו. אפילו הופעת הבאלט המלכותי המפתיעה אשר נודע לנו עליה רק לאחר תומה – כל אלו היו רק תפאורת רקע לאהבתנו. כמה שמחתי להוליכך בין שדרות מעטירות וסמטאות צפופות, חולק איתך את סיפורי העיר ורזיה, בעוד את מביטה בי בהערצה. גם שוקי העיר עשו עימנו חסד, וחברי למשרד בוולגוגרד שיבחו את טעמך האנין בבגדי גברים.

גלויה רציתי לשלוח לך בטרם נסיעתי לקייב, ובה מילות אהבה ודברי כיבושין – מעין הפתעה שרציתי שתקבלי רק לאחר שתשובי לסנט-פטרסבורג. אך אצה לי הדרך בטרם הספיקותי, וגם רץ מטעם יחידת המשמר אליה שייך אני הזעיק אותי פתע לשירות קצר למען מולדתנו היקרה, כפי שסיפרתי לך.

כעת, בשעת לילה מאוחרת, סיימתי את עמל היום שהצטבר, ונפניתי לכתוב לך מילים אלו. הנהלת המשרד נעתרת לבקשתי לנסוע אליך לסנט-פטרסבורג לפרק זמן ארוך יותר, וכעת כל שנותר הוא לשלוח איגרת אל סניפנו אצלכם ולהתקין לי שולחן עבודה. אך חשוב יותר – להתקין לאהבתנו מקום בקן האוהבים שלנו בסנט-פטרסבורג.

אלופך הכותב אליך בגעגוע,

בוריס

נטאשה משוש חיי,

אושר גדול מילא את ליבי כשקראתי על קן האהבה החדש אשר יעמוד לרשותנו. לצערי הבירוקרטיה במשרד טרם עשתה את שלה, וטרם הגיע האישור הנכסף אשר יאפשר לי להעתיק את מקום מגורי לסנט-פטרסבורג, אך המנהל זימן אותי אליו ואמר כי סמוך הוא ובטוח כי העניין יסתדר במהרה. למרות אי הוודאות, מדמיין אני בראשי היכן יהיה מונח כל פריט, כיצד נארח בטרקלין את רעייך ללימודים, את ארוחותינו בחדר ההסבה, וכיצד נתרכבל בין הכסתות והסדינים במיטתנו אשר בחדר השינה. הו כמה אני מתגעגע לגווך החם והחלק הנוגע בחזי ובבטני עת שוכבים אנו זו לצד זה ככפיות-אחיות המונחות במגירת הסכו"ם, לנשימותיך העדינות, עת ישנה את לצידי, וכמובן לנשיקותיך – מהרכות והביישניות ועד לאלו המלאות תשוקה לאין-קץ.

כותב אני לך באישון ליל, ערב הבחירות למועצת העיר. איזו בוקה ומבולקה בחוץ! מנופפים האנשים בנס מפלגה זו ואחרת, שרים שירי הלל וקלס, בעודם מתעמתים עם אנשי המפלגות האחרות. מקטון ועד גדול הפך כל תושב וולגוגרד למומחה פוליטי לרגע, ומשמיעים כולם טיעונים בעד מפלגה פלונית ונגד העומד בראש מפלגה אלמונית. בקרב מכריי שמעתי רבים התומכים במפלגה המרקסיסטית, וגם הכומר הפרוגרסיבי, אשר כרת ברית עם אנשי הכפרים, זוכה לתמיכתם. נראה שחבריי אינם מייצגים את רוח רוב אנשי העיר נכוחה, אך זאת נגלה בעוד יום-יומיים, עת יספרו קולות המצביעים.

השיעול הטורדני חזר. ביקרתי אצל הרופא הטוב, אשר שב ורשם לי סמי רפואה למען יחלש השיעול. אך לגעגועים אליך – להם אין תרופה. מזל שנזדמנה לנו קייב, וכולי תקווה שאשוב עד הנסיעה לאיתני, ואוכל לסייר עימך ברחבי העיר על הדנייפר, על כנסיותיה המרהיבות, ולהדריכך באתריה השונים. עוד שבועיים ומחצה מפרידים בינינו, אך גם אלו יחלפו ביעף, ושוב נתאחדה לישות אחת, בסערה של אהבה יוקדת.

שלך, אביר אהבתך,

בוריס

נטאשה אהובתי,

מילים הן רק צל חיוור כדי לתאר את ביקורי אצלך בסנט-פטרסבורג. נוצר אני בליבי כל שנייה שבילינו יחדיו ברחובות העיר, באקדמיה, באולם הקונצרטים, במסעדות הפאר ובנשפים יחד עם רעיך ללימודים, וכן – גם בין הסדינים. הטיול למוסקבה היה רעיון כביר! אך חשוב מכל זה – כמה תפנוקים ידעתי אצלך. אכן, ימים של חסד היו אלו, ואלו נחקקו בקרבי ולא ימחו. מתגעגע אני למגע גופך החם, למלבושיך המסתוריים מעוררי התאווה, לנשיקות פיך המתוקות כצפיחית, להבחנותייך המחכימות והמשעשעות. כל-כולי אומר "נטאשה, היי פה עימי!"

משתוקק אנוכי לפגישתנו הבאה בקייב בעוד כשלושה שבועות. רכשתי כבר כרטיס לרכבת. לעתים חושש אני שאיני חש עוד את פעימות ליבי, כי זה נשאר ברשותך בסנט-פטרסבורג. אנא הביאי אותו איתך לקייב, כדי שאוכל לדרוש בשלומו, ולשוב ולהשאירו ברשותך, כי שם מקומו לעד – פועם בחיקך.

אהובך-אוהבך, בוריס