ארכיון לנושא ‘אביב’

שוב אותו הגעגוע הארור

12 במאי, 2009

אהובי הנצחי,

כמה תמימה הייתי. סבורה הייתי שהמועד בו תשוב ותעלה על הרכבת לא יגיע לעולם. שכוחה של אהבתנו ינצח את הזמן. אך, כפי שלמדתי לראות, אין דבר המנצח את הזמן. לאחר האושר הנפלא – אותו כיניתי "יומיום" – ארזת שוב את מטלטליך ושבת לוולווגרד הרחוקה. ואני, נותרתי לאחוז את הכרית בלילות טרופי-שינה ולהזות את פניך, שאך לפני רגע-קט אחזתי בהם ונשקתי להם שוב ושוב, עד אשר ביקשתני לחדול.

יודעת אני כי פרידתנו זו קצרה היא, וכי לאחריה נשוב ונאחז זו בזה. ידינו, לשונותינו וגופינו ישתרגו שוב כאילו לא נפרדו לעולם. אך הידיעה אינה מקלה על הגעגוע, הצורב בגווי ככוויה של ממש. הגעגוע הפעם עז מתמיד. חסרונך קשה במיוחד לאחר שנתרגלתי לנוכחותך המופלאה. הבוקר הוא בוקר שאינו בזרועותיך. הלילה הוא לילה שאינו מופרע בנשימותיך. מי חשב שהשקט יקשה עלי כל כך להירדם?

אני אוהבת אותך כל כך. לעיתים עולה בי הרצון להשליך את כסת הדיו ואת ספרי הלימוד, ולעלות על הרכבת הראשונה לוולוגרד, תעלה כמה שתעלה. אין מחיר גבוה כמחיר הגעגוע.

שלך, נטאשה.

0
פורסם בקטגוריות אביב, אהבה, בית, געגועים, לילה |

קול נשימה דקה

30 באפריל, 2009

נטאשינקה שלי,

שוכבת את פה לידי. קול נשימתך הקלה מתקתק כאורלוגין-סבא: נשימה, נשיפה, וחוזר חלילה. מחלל אני מעט את מקדש מיטתנו בקסת דיו ובקלף נייר, נזהר לא ללכלך את הכסתות והמצעים.

עת אביב הגיעה לסנט-פטרסבורג. פקעות הצבעונים הפכו לשלל פרחים בחצרות הבתים – אדום, צהוב, סגול, ושאר צבעי הקשת. עם הצבעונים פורחת גם אהבתנו. אהבה יומיומית שכזו: קמים אנו בבוקר ואוכלים פת שחרית. נפרדים לשלום – את לאקדמיה ואני למשרד. לעת ערב שבים שנינו לאכול פת ערבית, ופורשים לנו לחדר השינה, למנוחת הלילה.

אך לא רק יומיומית היא אהבתנו, כי אם נצחית היא לי. בקומי אראך, ובשוכבי לישון. בשעות העבודה אהזה את זיו חמוקייך ואגנוב מבט חטוף אל דיוקנך על שולחני. לו יכולתי הייתי מגדל יוני דואר מאולפות, ומדי שעה שולח לך אחת מהן, אל ספריית האוניברסיטה, אוחזת פתק קצר ובו המילים "אני אוהב אותך".

האביב במקומותינו עונה חמקמקה היא. כמעט קצרה מכדי להיקרא עונה בכלל. עוד מעט יתחלף האביב בקיץ, ועוד מעט אאלץ גם אני לשוב לוולגוגרד הרחוקה, אך גם זאת רק לפרק זמן קצר, אז אשוב אליך וביחד נשובה הביתה, שם לא יפרידו בינינו עוד – אחד נהיה: בוריסנטאשה (או נטאשהבוריס), כאטום אשר אינו ניתן לחלוקה.
לכשתקומי תראי מכתבי זה, חתום בנשיקה,

בוריס

0