בוריס אהובי,
זוכרת אני איך, מאז היותי פעוטה רכה-בשנים, הנהגתי לי מנהג בערב ראש השנה. בעת שאימי הייתה טורחת על מיני התבשילים, וכל השכנים היו ספונים בבתיהם לארוחת החג, הייתי חומקת לי רחש אל הגינה ומתעלמת מקריאותיה של אמא שאבוא לסייע לה בעריכת השולחן. אז, הייתי מסתכלת אל שמי הערב, שאך החלו להפוך לשמי הלילה זרועי-הכוכבים, וחושבת לי מחשבות על השנה שחלפה ועל השנה העומדת בפתח. מצד זה לצד האחר הייתי מניעה את חרוזי החשבוניה שבראשי והופכת בהם כה וכה – האם טובה הייתה לי השנה הזו? מה טומנת הבאה בחובה?
גם השנה אחמוק ודאי להביט בכוכבים לעת ערב. וודאי אוכל גם לראות ממרפסתנו את יופיו של האגם ושל העיר החומדת לה ימי-שמש אחרונים. אעביר בראשי, כבראינוע, את אירועי השנה האחרונה. כיצד ניתן להאמין שכל זה אירע בשנה אחת בלבד? כיצד ייתכן שאך לפני רגע-קט פרצת לחיי בסערה, והנה עתה עונדת אני את טבעת הנישואין שלך על אצבעי. טורחת על ארוחת החג עבור משפחתנו, שאך נולדה ובאה לעולם. כיצד, מבעד למחסומים של זמן ומרחק, מעבר לימים ואגמים, נשזרו נשמותינו זו בזו?
איני יודעת כיצד אירע הדבר. לו הייתי מספרת סיפור שכזה לחבריי באקדמיה, וודאי היו פוטרים אותי כמספרת סיפורי-בדים. אך הנה, אתה עימי כאן.
אוהבת מעל לכל שיעור,
נטאשה