אהובי,

שבועיים ימים חלפו מאז אותו יום נפלא שבו הגעת. נדמה לי כאילו היית כאן תמיד. האם אכן חייתי בבדידות עד אך לאחרונה? האם לא תמיד נעורתי בזרועותיך מדי בוקר? הדבר אינו נתפס כלל בדעתי.

נוכחותך עזה כל כך, עד שהיא ממסגרת את הזמן וקובעת בו פרקים. "יום" אינו התקופה שבין זריחה לשקיעה, אלא בין נשיקת הבוקר לנשיקת הלילה. "ערב" נמדד מעת שאני פוסעת הביתה ועד אשר אנו מפנים את השולחן לאחר עוד ארוחת-מלכים שהתקנת ברוב כישוריך, "שבוע" הוא פרק הזמן הנמתח בין טיולינו המאוהבים אל השוק (מעולם לא התענגתי כך בעקבות רכישת ירקות, אודה ואתוודה).

גם המרחב מתקמר סביב קימורי גופך. "מיטה" היא המקום בו ניתן לחוש בחומך בעוצמה המירבית. חדר האמבטיה ניכר על פי ריח מי הקולון שלך. ספרי המגדנות שלך תוחמים את גבולותיו של ה"מטבח". אף מבעד לדלת – העיר משתרעת אך עד לגבול הטיול עימך. אין עולם מעבר לטווח לטיפת ידך.

כך, תוחם אתה אותי בכלוב של מרחב וזמן, טווה סביבי חוטי-זהב הקושרים אותי עוד ועוד בעבותות אליך. ואני, לא אוכל לתאר את האושר העולה בי.

שלך,

נטאשה

אהובי,

כל היום כולו לא חדל ליבי לפעום בעוז. הבלתי ייאמן התרחש, ואנו צפויים להתאחד שוב במהרה – אך הפעם, לא עוד לרגע-קט חולף של אושר, אשר טרם הופיע, כבר עבר. בעוד ימים ספורים – שוודאי יחלפו טרם יעלה בידנו לומר "יאשה רובינסובונוב" – נאחז זה בזו ולא נרפה עוד.

הלאה, געגועים! הלאה, לילות בודדים ומלאי ערגה אל מעבר לים! הלאה, קריאה חוזרת ונשנית במכתביך, עד ידיעתם על-פה! אין לי עוד צורך בכם! אהובי, האחד והיחיד, בדרכו אלי!

בשוכבי ובקומי – תהא עימי. בעודי קוראת ומשרבטת סימנים המובנים רק לי בעיפרון מכורסם – תהא עימי. בעודי נרגזת שעה שאין ביכולתי להביע את רצוני במילים, ומטיחה את הנייר המקומט בכעס אל הקיר – תהא עימי. ואני – אהיה עימך. בבוקר, תתרפק בחיקי ותנסה לגנוב דקות שינה אחרונות. בערב, בעת שתשוב מעמל יומך, ותרכן אל המכתבה לחבר איגרת או לשקוע בקריאת החיבור האחרון, אני היא אשר תלטף חרש את עורפך, כאילו מבלי משים.

כך, בדממה בוטחת, נסוב זו את זה וזה את זו, כרוקדים ריקוד סודי הידוע רק לנו; מתווים דרכים וגבולות ועבותות אשר ישתרגו סביבנו ויהפכו אותנו אחד.

שלך,

נטאשה.

אהובי,

משונים הם הגעגועים. עיתים בוערים הם, ועיתים נחבאים בקרן-זווית של הלב ומציצים להם בשלווה על אירועי היום (אך גם אז, כמובן, לעולם אינם נעדרים לחלוטין). היום היה אחד הימים בהם הגעגוע עז במיוחד וארוך כצל בעת השקיעה – סחף הוא את הלב כל כך, עד שדמעות עלו בעיני. כמה רציתי שתהא לידי! כמה רציתי שתלחש את דברי הכיבושין שלך לאוזני, מבלי שאאלץ לקרוא שוב ושוב את מכתבייך ולהעלות אותך בעיני רוחי בכוח הזיכרון! רציתי אותך לידי כעת, ולא לאחר המתנה אשר צפויה להימשך נצח (גם אם נצח זה תחום לשבועיים, נצח הוא)!

אך ידעתי – עלי להיות חזקה. אל לי לחטוא באותה רגשנות נשית ידועה, אשר אחיותי הסופרג'יסטיות הקריבו כה רבות על מנת להעבירה מן העולם. על כן, בעודי כותבת, מחיתי את עיני, התקנתי צווארון שמלתי, ועטיתי על פני מבט היאה לגברת, המסתיר מאחוריו את סערת האהבה שבליבי. אמתין עוד נצח עד אשר אוכל שוב להביט בך במבט השמור לך בלבד, אשר כולו אומר: הנה לך החלון לנפשי. פתוחה היא בפניך. תור בה כרצונך. שלך היא.

אוהבת,

נטאשה

בוריס אהובי,

לילה שוב. אך לילה זה אינו עוד ככל לילותי. בעוד אני שעונה על מכתבתי, קולות נשימתך הקצובה עולים ממיטתי. ישן אתה שנת ישרים בה. לכשאסיים את הכתיבה, אפשוט כותנתי ואצטנף בין זרועותיך. מתוך חלום תישלח ידך לכתפי, תצמיד אותי אל חזך. דפיקות ליבך ישירו לי שיר-ערש עד שארדם. ובבוקר, עיניך הטובות יברכו אותי בבוקר טוב, נוצצות למראי.
הנה כי כן, אחרי שנות-דור, הגעת, ועוד ימים מעטים של חסד נותרו לי עד שתיעלם שוב לשנות-דור. אך כל יום איתך – שווה-ערך הוא לשנה. מלא הוא בהתרגשות ובאושר עד לסיפו. מבוקר ועד ליל, ליבי עולץ כאשר אני מביטה בך ונזכרת: "אתה כאן!". מפרפר הוא בחזי כאשר אתה אוחז באצבעותיי.

נום לך, יקירי, ותמתק שנתך.

שלך, אף יותר מתמיד,

אהובתך נטאשה

בוריס יקירי,

חלפה לה היום בראשי מחשבה חשדנית.

תהיתי ביני לביני, האם ייתכן הדבר שפקידי-הדואר – אלה הרובצים להם בשעמום על מכתבתם, מנתבים מכתב זה לכאן וזה לכאן, חבילה זו למוסקבה וזו לקייב, ולוגמים מעת לעת לגימה של תה (או, בחלק מן המקומות, כידוע לנו, אף כוסית משקה מן הבקבוק המוסתר במגירת השולחן התחתונה) – חומדים להם לצון מעת לעת, באצבעות סקרניות מסירים את החותם מעל למעטפות המעוטרות בתכלת, ובהסתר קוראים את מכתבינו?

ולו יימצא לו, במשרד-הדואר בנובוסיבירסק, פקיד ממין זה, אשר בעת ליל וסער, עומס העבודה ודאגות האישה הרוטנת בבית הובילוהו לקרוא את הממוען לאחרים, מה יחשוב הוא לעצמו לו ייתקל בלחישות הכיבושין שלנו? (רק המחשבה מעלה סומק על לחיי!) האם יתרפק על מילותינו ויעלה לנגד עיניו ימים שחלפו זה מכבר – אותה נטאשינקה אחרת שלו (שמה אולי אנה, או נסטיה, או קרולינה) שהיה משרבט לה שירים באצבעות רועדות ובלב מפרפר? או שמא יקשיח ליבו וילעג בקול גס לפתפותינו המאוהבים, ישימנו לשחוק בין חבריו השיכורים?

את התשובה לא אדע. אך מכל מקום, אין בכך מאום.

מילותיי, אותם דברי-כיבושין יומרניים, אשר על אף כל פגמיהם, מצור ליבי חוצבת אני אותם בזרועות לאות, למענך נחצבות הן. ולו מעלות הן בלחייך ולו מעט אודם, מעקלות את שפתיך ולו לצל-חיוך, מציתות את אותו זיק בעיניך – הרי כל שביקשתי נתמלא לי.

שלך, מתגעגעת,
נטאשה

בוריסי,

(הטפשי הוא בעיניך שם-אהבהבים זה, או שמא יותר לי להוסיף ולהתענג עליו? נאה הוא בעיני, אך אם סבור אתה שאך פתפותי-נשים הוא, אחדל מן השימוש בו באחת.)

ראויה האמת להיאמר, נמלאתי היום גאווה במעשי ידי, כאותה פעוטה האוחזת את "יצירתה" ומגישה אותה בחזה מנופח להוריה. יכולת הכתיבה – אשר נמלאתי חשש כי נטשה אותי כאן באקדמיה – שבה והתייצבה לצידי כתמיד, מותניה משונסות לפעולה. כמה נעים זה כך – לאחוז את העט, והחיבור כאילו נכתב מאליו! לו רק תמיד היו הדברים כך! כמה נחמד היה אז, ללא כל אותם לילות הנמשכים מקיצם ועד קיצם, ודבר – פרט לסל הניירות – אינו נמלא. ימים כגון זה שבים ומזכירים לי כמה נאה היא האקדמיה וכמה נפלא לשבת ביום מושלג אל מול האח המבוערת, בעודי אחוזה בכוס תה מהבילה, ולהפוך כה וכה בדברים שברומו של עולם.

ובל אשכח! יתרון נוסף שבכתיבה הנכתבת מאליה – ושאינו פחות במאומה מן ההנאה שבגילוי האינטלקטואלי – הוא שהכתיבה משכיחה את הזמן. הנה – אך הפניתי מבטי אל הדף, וכבר נסה השמש והלבנה משייטת בשמים. ואם הלבנה ברקיע שטה – הרי התקצר עוד הזמן העקשני שבינינו! עוד מעט קצר-במעט ואראך! אם אביט היטב, וודאי אוכל לראות את קצה צילך מופיע מעבר לפינת הרחוב!

כבר איני יכולה עוד לחכות. הציפיה רוחשת תחת יומי מראשית ועד אחרית. אני מתקינה עצמי, חדרי, עירי, גופי ונפשי להגעתך. כולי פרושה לקראתך, כשטיח ארגמן לקראת המכובד שבאורחים.

מתגעגעת,

נטאשינקה שלך

בוריס יקירי,

ראיתיך היום, או שמא היה זה חלום? קמטי-שפתיך, חיוכך, עיניך. כמעט ויכולתי לחוש את מגע ידך על זרועי. לא יכולה הייתי להניח לדמותך להיעלם שוב אל האין, הרחוק ממני כל כך. שוב ושוב דחקתי בך – אל נא תלך מעימי! אך יש לזכור – היום נמתח והולך, ועימו חובותינו. עלי לעמוד בדרישות האקדמיה, שמא אבלע כל-כולי בחיקך ואבדתי.

קר בחוץ, אך איני עוטה עוד את מעיל החורף הכבד. לו אלבש אך את מעיל-הסתיו, יימסו להם השלגים ויעברו הלאה. הזמן יחלוף מהר יותר. תגיע הנה חיש-מהר.

בעוד זמן קצר כל כך, אוכל לחוש את מגעך החם. את שפתיך הרכות בשפתיי. לזה יקרא אושר של ממש. כמה מעטים האנשים הזוכים, ולו אחת בחייהם, לחוש כך. ואילו אנו – חמדנים שכמונו – זוכים לכך תמיד. המרחק נראה לפתע כמחיר קל כל כך. אשלמו בחפץ-לב, ולו בעבור יום נוסף אחד איתך.

שלך,

נטאשה

בוריס שלי,
לעיתים, עוברת בראשי המחשבה כיצד הדבר יתכן. כיצד יתכן שאתה – אתה הוא, ולא אחר. אתה, שמילותיך דבש וגופך חמאה – אוהב דווקא אותי – אותי הקטנה. האחרונה מנערות מוסקבה כולן. אך הנה – רואה אני זאת בעיניך – אוהב אתה אותי!

(אוהב אתה אותי, אותי אתה אוהב, אתה אוהב אותי – כאשר אני לבדי, ורוח-שטות נחה עלי, מלהטטת אני בשלוש מילים מופלאות אלו. מניעה אותן לכאן ולכאן. הופכת בהן והופכת בהן. גוללת את לשוני סביבן. כאילו היו כדורי משחק, או שמא סוכריות).

איני יודעת מדוע זכיתי לכך. וודאי לא מידת הדין היא. אף למידת חסד שכזו לא אעז לייחל. כל שאוכל הוא לעצור את נשימתי, שלא אפר את מנוחתה של אהבתך, אותה בועת-סבון עדינה, הנחה לה על קצה זרתי, זוהרת בשמש הבוקר בשלל צבעים.

שלך, אוהבת,
נטאשה