אהובי,

כל היום כולו לא חדל ליבי לפעום בעוז. הבלתי ייאמן התרחש, ואנו צפויים להתאחד שוב במהרה – אך הפעם, לא עוד לרגע-קט חולף של אושר, אשר טרם הופיע, כבר עבר. בעוד ימים ספורים – שוודאי יחלפו טרם יעלה בידנו לומר "יאשה רובינסובונוב" – נאחז זה בזו ולא נרפה עוד.

הלאה, געגועים! הלאה, לילות בודדים ומלאי ערגה אל מעבר לים! הלאה, קריאה חוזרת ונשנית במכתביך, עד ידיעתם על-פה! אין לי עוד צורך בכם! אהובי, האחד והיחיד, בדרכו אלי!

בשוכבי ובקומי – תהא עימי. בעודי קוראת ומשרבטת סימנים המובנים רק לי בעיפרון מכורסם – תהא עימי. בעודי נרגזת שעה שאין ביכולתי להביע את רצוני במילים, ומטיחה את הנייר המקומט בכעס אל הקיר – תהא עימי. ואני – אהיה עימך. בבוקר, תתרפק בחיקי ותנסה לגנוב דקות שינה אחרונות. בערב, בעת שתשוב מעמל יומך, ותרכן אל המכתבה לחבר איגרת או לשקוע בקריאת החיבור האחרון, אני היא אשר תלטף חרש את עורפך, כאילו מבלי משים.

כך, בדממה בוטחת, נסוב זו את זה וזה את זו, כרוקדים ריקוד סודי הידוע רק לנו; מתווים דרכים וגבולות ועבותות אשר ישתרגו סביבנו ויהפכו אותנו אחד.

שלך,

נטאשה.

נטאשינקה,

מה יש לו, לגבר כמוני, בחייו? ארוחה דשנה וערבה; בקבוק טוב של יי"ש; ערב של שחוק ועליצות עם רעיו מול האח המבוערת בפונדק; התרפקות על זיכרונות ילדותו. אך לי ישנה ריבה – את, נטאשינקה –ואת שקולה לי כתבל כולה על כל פלאותיה.

השיעול עדיין טורד אותי, אך כאבי הם כאין וכאפס לעומת געגועי לנטאשינקה שלי. זכר שיחותינו המפותלות: מניתוח שירתו של פושקין המנוח, עבור לפוליטיקה בחצר המלוכה של הצאר, וכלה בדברי כיבושין ומתק היאים רק בין כסתות ומצעים – הנייר הוא אך תחליף חיוור לשיחה פנים-אל-פנים.

גם בשורות טובות נושא אני עימדי. יולינקה, אשתו של וובה שכננו, ילדה בן בריא במזל טוב. הלידה, כדרכה, לא הייתה קלה, אך הרך הנולד – שפתיים ישקו. האם גם ביתנו יתמלא, ברבות הימים, בשחוקם של תינוקות?

העת הולכת וקרבה. כרטיס הרכבת למוסקבה כבר בידי. ומשם, סנט-פטרסבורג היא רק דילוג קל. אז נוכל להתייחד שוב. להתראות בקרוב, יקירתי.

אוהבך תמיד,

בוריס