בוריס שלי!
ימיי ארוכים. עוד ועוד רוכנת אני מעל הספרים. מחברת אות לאות ומילה למילה. מנסה לפצח עוד רעיון ולהפוך עוד סוגייה מורכבת לברורה ופשוטה. לעיתים, שעות רבות חולפות בטרם מגיעה אני אל התובנה המיוחלת, בהן חשה אני כזו המבקשת לגרוס הרים בשיניה בלבד.
מאוחר. חושך בחוץ. חבריי סוגרים את מחברותיהם ופוסעים לביתם המואר והחם, בו ממתינה להם וודאי רעייתם. הסירים מהבילים על הכיריים והפעוטות משוטטים להם על השטיח. ואני – אני נותרת במקומי. רק הספרים ידידיי ומוקיריי. מה לי לשוב אל אותו המקום הקר אותו אני מכנה "בית"? הבית הוא זה, בלעדיך?! אותם קירות ריקים וחשופים, אותה מיטה גדולה וריקה, אותו קיטון המכונה מטבח, אך מעולם לא זכה לריחות בישולים? הא! לא בית לזה אקרא! ספסל הרחוב עדיף לי על "בית" זה.
אני אוחזת בידי את המפתח אל הבית המצוי חמשת אלפים מילים מכאן. זכרונותיו מנחמים אותי. אני נזכרת בשולחן האוכל שבו סעדנו. כיצד פרשתי עליו עבורך מילות כיבושין ושירה, שמא יוכל אותו פושקין לומר את שלא יכולתי אני. באריחי הרצפה עליהם רקדנו – עירומים, משוגעים! במיטתנו הסתורה, אשר לעד תנצור את סודותינו הכמוסים ותמתק לנו רז. טוב לי קיומו של ביתנו במרחק מאחוזה בעבר הרחוב. גם אם זמן-ארוך-מכל-זמן ייתם עד אשר נשוב לשמוח בו יחדיו, בקץ כל הזמנים נשוב ונתאחד בו. ראה תראה!
שלך,
נטאשה