בוריס שלי,
לעיתים, עוברת בראשי המחשבה כיצד הדבר יתכן. כיצד יתכן שאתה – אתה הוא, ולא אחר. אתה, שמילותיך דבש וגופך חמאה – אוהב דווקא אותי – אותי הקטנה. האחרונה מנערות מוסקבה כולן. אך הנה – רואה אני זאת בעיניך – אוהב אתה אותי!
(אוהב אתה אותי, אותי אתה אוהב, אתה אוהב אותי – כאשר אני לבדי, ורוח-שטות נחה עלי, מלהטטת אני בשלוש מילים מופלאות אלו. מניעה אותן לכאן ולכאן. הופכת בהן והופכת בהן. גוללת את לשוני סביבן. כאילו היו כדורי משחק, או שמא סוכריות).
איני יודעת מדוע זכיתי לכך. וודאי לא מידת הדין היא. אף למידת חסד שכזו לא אעז לייחל. כל שאוכל הוא לעצור את נשימתי, שלא אפר את מנוחתה של אהבתך, אותה בועת-סבון עדינה, הנחה לה על קצה זרתי, זוהרת בשמש הבוקר בשלל צבעים.
שלך, אוהבת,
נטאשה