בוריס יקירי,
ראיתיך היום, או שמא היה זה חלום? קמטי-שפתיך, חיוכך, עיניך. כמעט ויכולתי לחוש את מגע ידך על זרועי. לא יכולה הייתי להניח לדמותך להיעלם שוב אל האין, הרחוק ממני כל כך. שוב ושוב דחקתי בך – אל נא תלך מעימי! אך יש לזכור – היום נמתח והולך, ועימו חובותינו. עלי לעמוד בדרישות האקדמיה, שמא אבלע כל-כולי בחיקך ואבדתי.
קר בחוץ, אך איני עוטה עוד את מעיל החורף הכבד. לו אלבש אך את מעיל-הסתיו, יימסו להם השלגים ויעברו הלאה. הזמן יחלוף מהר יותר. תגיע הנה חיש-מהר.
בעוד זמן קצר כל כך, אוכל לחוש את מגעך החם. את שפתיך הרכות בשפתיי. לזה יקרא אושר של ממש. כמה מעטים האנשים הזוכים, ולו אחת בחייהם, לחוש כך. ואילו אנו – חמדנים שכמונו – זוכים לכך תמיד. המרחק נראה לפתע כמחיר קל כל כך. אשלמו בחפץ-לב, ולו בעבור יום נוסף אחד איתך.
שלך,
נטאשה