נטאשה מחמל נפשי,
חלמתי אתמול בהקיץ אל מול המכתבה. ובחלומי הופעת במלוא הדרך. צעופה בצעיפך האדום. כל קימור מקימורי גופך ראיתי שם. כל חיוך, דמע, זיע וניע. האם את הד קולך שמעתי? או שמא הייתה זו לטיפת הרוח? כמעט יכולתי לגעת בגופך החם, להריח את ניחוח שערך, לטעום את לשונך השובבה מטיילת בפי כבנשיקה לוהטת. התעוררתי אחוז אימה. החלום היה כמעט כמציאות בעיני. וכי ניתן לחזות בזיו פניה של אהובה הרחוקה חמשת אלפים מילין? איזה רעיון מוזר, אשר כאילו לקוח מספריו של הצרפתי ורן המשתעשע בספינות השטות במעמקי המצולות.
במכתבך תהית כיצד יתכן הדבר כי אני אוהב דווקא אותך. והרי כיצד ניתן אחרת? היש מושלמת ממך? חכמה כמינרווה, רכה ונעימה כמשי מקתאי הרחוקה, יפה כוונוס העולה מקצף הגלים, חדה בלשונך כקיקרו. אך כל אלו לא משתווים ליכולתך להיות נאהבת, מתרפקת ואוהבת. אני הוא זה אשר צריך לייגע מוחו בקדחתנות, לילות כימים, מדוע אני, האחרון בבני וולגוגרד, זכה בחסדי אהבתך העצומה, העוטפת והמלטפת.
יוצא אני אל מיכאלובה אשדובסקייה, אותה נשמה טהורה אשר זימנה לנו את הראיון הראשון בו נפגשנו. שבה היא ממוסקבה ועימה סיפורים וחוויות ללא קץ, ונרגש אני לראותה. אמסור לה פריסת שלום ממך. השיעול כבר אינו טורד אותי כבשבוע שעבר. בשורה טובה לרגל נסיעתי אליך ההולכת וקרבה. לו יתקצרו הימים ואתאחד איתך כבר מחר בסנט-פטרסבורג! אנא זכרי לרכוש עבורנו כרטיסים למחזה לבאלט החדש של צ'ייקובסקי "אגם הברבורים" – ידידי גרישה אהרונוביץ' מספר כי צ'ייקובסקי התעלה על עצמו, אף כי הכוריאוגרפיה אינה מוצלחת.
להתראות בקרוב, אוהבך ללא גבול,
בוריס