בוריסי,
(הטפשי הוא בעיניך שם-אהבהבים זה, או שמא יותר לי להוסיף ולהתענג עליו? נאה הוא בעיני, אך אם סבור אתה שאך פתפותי-נשים הוא, אחדל מן השימוש בו באחת.)
ראויה האמת להיאמר, נמלאתי היום גאווה במעשי ידי, כאותה פעוטה האוחזת את "יצירתה" ומגישה אותה בחזה מנופח להוריה. יכולת הכתיבה – אשר נמלאתי חשש כי נטשה אותי כאן באקדמיה – שבה והתייצבה לצידי כתמיד, מותניה משונסות לפעולה. כמה נעים זה כך – לאחוז את העט, והחיבור כאילו נכתב מאליו! לו רק תמיד היו הדברים כך! כמה נחמד היה אז, ללא כל אותם לילות הנמשכים מקיצם ועד קיצם, ודבר – פרט לסל הניירות – אינו נמלא. ימים כגון זה שבים ומזכירים לי כמה נאה היא האקדמיה וכמה נפלא לשבת ביום מושלג אל מול האח המבוערת, בעודי אחוזה בכוס תה מהבילה, ולהפוך כה וכה בדברים שברומו של עולם.
ובל אשכח! יתרון נוסף שבכתיבה הנכתבת מאליה – ושאינו פחות במאומה מן ההנאה שבגילוי האינטלקטואלי – הוא שהכתיבה משכיחה את הזמן. הנה – אך הפניתי מבטי אל הדף, וכבר נסה השמש והלבנה משייטת בשמים. ואם הלבנה ברקיע שטה – הרי התקצר עוד הזמן העקשני שבינינו! עוד מעט קצר-במעט ואראך! אם אביט היטב, וודאי אוכל לראות את קצה צילך מופיע מעבר לפינת הרחוב!
כבר איני יכולה עוד לחכות. הציפיה רוחשת תחת יומי מראשית ועד אחרית. אני מתקינה עצמי, חדרי, עירי, גופי ונפשי להגעתך. כולי פרושה לקראתך, כשטיח ארגמן לקראת המכובד שבאורחים.
מתגעגעת,
נטאשינקה שלך
זה כל כך יפה.
תודה