בוריס יקירי,
חלפה לה היום בראשי מחשבה חשדנית.
תהיתי ביני לביני, האם ייתכן הדבר שפקידי-הדואר – אלה הרובצים להם בשעמום על מכתבתם, מנתבים מכתב זה לכאן וזה לכאן, חבילה זו למוסקבה וזו לקייב, ולוגמים מעת לעת לגימה של תה (או, בחלק מן המקומות, כידוע לנו, אף כוסית משקה מן הבקבוק המוסתר במגירת השולחן התחתונה) – חומדים להם לצון מעת לעת, באצבעות סקרניות מסירים את החותם מעל למעטפות המעוטרות בתכלת, ובהסתר קוראים את מכתבינו?
ולו יימצא לו, במשרד-הדואר בנובוסיבירסק, פקיד ממין זה, אשר בעת ליל וסער, עומס העבודה ודאגות האישה הרוטנת בבית הובילוהו לקרוא את הממוען לאחרים, מה יחשוב הוא לעצמו לו ייתקל בלחישות הכיבושין שלנו? (רק המחשבה מעלה סומק על לחיי!) האם יתרפק על מילותינו ויעלה לנגד עיניו ימים שחלפו זה מכבר – אותה נטאשינקה אחרת שלו (שמה אולי אנה, או נסטיה, או קרולינה) שהיה משרבט לה שירים באצבעות רועדות ובלב מפרפר? או שמא יקשיח ליבו וילעג בקול גס לפתפותינו המאוהבים, ישימנו לשחוק בין חבריו השיכורים?
את התשובה לא אדע. אך מכל מקום, אין בכך מאום.
מילותיי, אותם דברי-כיבושין יומרניים, אשר על אף כל פגמיהם, מצור ליבי חוצבת אני אותם בזרועות לאות, למענך נחצבות הן. ולו מעלות הן בלחייך ולו מעט אודם, מעקלות את שפתיך ולו לצל-חיוך, מציתות את אותו זיק בעיניך – הרי כל שביקשתי נתמלא לי.
שלך, מתגעגעת,
נטאשה