נטאשה היקרה,
ימים נקפו, שעות חלפו, ושעת הנסיעה קרבה. אחוז אני התלהבות כדרדק הפונה אנה ואנה, מושך בדש חולצת אביו ובסינורה של אימו, לקראת ארוע כביר. ארזתי חפציי והתקנתי עצמי לנסיעה. לבשתי את הסודר ואת מעיל החורף. כרטיס הרכבת בידי, ולא נותר לי אלא לצעוד מעדנות אל תחנת הרכבת ולהתחיל במסע הארוך אליך.
פקיד הרכבת יבדוק הכרטיס ומסמכי המסע, אך את ליבי לא יבדוק הוא. לו בחן פוחז זה כליות ולב, היה נדהם מגודל אהבתי אליך. מהגעגועים הכבירים אשר עומדים בקרוב לבוא אל תומם. "אל נטאשה שלי נוסע אני" אומר-ספק-אזעק באוזנו. אך הלז רק יהנהן בראשו. לו רק ידע אהבה מהי, הייתה דמעה של התרגשות נוצצת בעיניו.
ואולי כרטיסן מאוהב יפול בחלקי? כרטיסן אשר באוזניו אפליא בתיאור יופיך, חוכמתך, לשונך החדה, ואמשיך בתיאור אהבתנו הגדולה לאין שיעור. לא כרטיסן כזה רוצה אני, כי פירוט מעלותיך באוזניו ימשך לאין קץ, ואחמיץ את הרכבת! פקיד אפור רוצה אני. פקיד אשר לא יעכבני בדרכי אליך.
אהובך בדרך אליך,
בוריס