בוריס אהובי,
לילה שוב. אך לילה זה אינו עוד ככל לילותי. בעוד אני שעונה על מכתבתי, קולות נשימתך הקצובה עולים ממיטתי. ישן אתה שנת ישרים בה. לכשאסיים את הכתיבה, אפשוט כותנתי ואצטנף בין זרועותיך. מתוך חלום תישלח ידך לכתפי, תצמיד אותי אל חזך. דפיקות ליבך ישירו לי שיר-ערש עד שארדם. ובבוקר, עיניך הטובות יברכו אותי בבוקר טוב, נוצצות למראי.
הנה כי כן, אחרי שנות-דור, הגעת, ועוד ימים מעטים של חסד נותרו לי עד שתיעלם שוב לשנות-דור. אך כל יום איתך – שווה-ערך הוא לשנה. מלא הוא בהתרגשות ובאושר עד לסיפו. מבוקר ועד ליל, ליבי עולץ כאשר אני מביטה בך ונזכרת: "אתה כאן!". מפרפר הוא בחזי כאשר אתה אוחז באצבעותיי.
נום לך, יקירי, ותמתק שנתך.
שלך, אף יותר מתמיד,
אהובתך נטאשה