בוריס אהובי הרחוק,
זמן רב חלף מאז כתבתי לך באחרונה. אצה-רצה אני כל היום עד שכמעט ולא נתפניתי לכתוב. כך דרכה של האקדמיה – כאשר בחינות-הגמר קרבות, נזכרים התלמידים כולם במשימות סוף-השנה, אשר עד עתה נדמו כה רחוקות. אף אני חטאתי ב"שכחה" מעין זו. הסבורה הייתי שגמדים יחמקו באישון ליל אל מחברותיי ויכתבו את מטלותיי?! מכל מקום – את הנעשה (או שמא אומר – את שלא נעשה) אין להשיב, וכעת עלי לשנס מותניי ולשקוד על הספרים והמחברות עד אישון ליל.
אך על אף המטלות הלוחצות, כה נרגשת אני היום עד שלא עלה בידי ללמוד כלל. ארזתי היום את מטלטליי כולם, ובקרוב אעזוב את דירתי ואעבור להתגורר בדירה שתהפוך להיות ביתנו. "מה בכך?" תאמר וודאי, שהרי עוד ימים רבים יחלפו עד אשר תצטרף אלי ונשכון בה יחד. אך אף על פי כן, נרגשת אני.
בעוד ימים ספורים אזכה לפסוע, יחפה, על רצפת-העץ שעליה תפסע גם אתה. אציץ מן החלון אל החצר, שממנה תגיח כאשר תשוב מעבודת יומך. אבריק את ארונות המטבח, אשר יתמלאו ברבות הימים במיני המתיקה החביבים עליך ביותר. כבתאטרון, אתקין את התפאורה המושלמת. כאותה ציפורת, אלקט זרד לזרד ואבנה את קיננו המשותף. וכשתגיע – בסופם של הציפייה והגעגוע – לא יחסר בביתנו עוד דבר.
שלך,
נטאשה