אהובי,
משונים הם הגעגועים. עיתים בוערים הם, ועיתים נחבאים בקרן-זווית של הלב ומציצים להם בשלווה על אירועי היום (אך גם אז, כמובן, לעולם אינם נעדרים לחלוטין). היום היה אחד הימים בהם הגעגוע עז במיוחד וארוך כצל בעת השקיעה – סחף הוא את הלב כל כך, עד שדמעות עלו בעיני. כמה רציתי שתהא לידי! כמה רציתי שתלחש את דברי הכיבושין שלך לאוזני, מבלי שאאלץ לקרוא שוב ושוב את מכתבייך ולהעלות אותך בעיני רוחי בכוח הזיכרון! רציתי אותך לידי כעת, ולא לאחר המתנה אשר צפויה להימשך נצח (גם אם נצח זה תחום לשבועיים, נצח הוא)!
אך ידעתי – עלי להיות חזקה. אל לי לחטוא באותה רגשנות נשית ידועה, אשר אחיותי הסופרג'יסטיות הקריבו כה רבות על מנת להעבירה מן העולם. על כן, בעודי כותבת, מחיתי את עיני, התקנתי צווארון שמלתי, ועטיתי על פני מבט היאה לגברת, המסתיר מאחוריו את סערת האהבה שבליבי. אמתין עוד נצח עד אשר אוכל שוב להביט בך במבט השמור לך בלבד, אשר כולו אומר: הנה לך החלון לנפשי. פתוחה היא בפניך. תור בה כרצונך. שלך היא.
אוהבת,
נטאשה