אהובי,
זוכר כיצד סיפרת לי על התרגשותך טרם הנסיעה לסנט-פטרסבורג? כעת נהירים לי דבריך. נרגשת אני כל כך לקראת הנסיעה הערב לקייב, שם אפגוש אותך.
אתמול התקנתי עצמי במשך שעות, על מנת שלא יימצא בי כל פגם אשר יגרע במידת-מה מפגישתנו. סרקתי מחלפות שיערי, עימלנתי צווארון השמלה, והברקתי הנעליים עד שחיוכי המאושר נשקף מהן. אף הכנתי בראשי מספר נושאי שיחה ראויים לדיון, שמא תיעתק מפינו יכולת השיחה. בבושה אספר לך כי שוב ושוב דמיינתי כיצד מבחין אתה בי, לאחר שלא חזית בדמותי מזה זמן רב כל כך, סופק כפיך בהנאה, וחושב לעצמך: "הו, הנה היא ריבתי הנאה!". אין אלו מחשבות מחוכמות יתר על המידה, מודה אני, אך עדיין חשיבתן נעמה לי מאד.
בעוד רגעים ספורים אצעד אל הרכבת, אעמיס מזוודתי אל המדף שמעל לקיטון, ואביט בעניין מן החלון אל הנוף המתחלף. במהלך הנסיעה הארוכה אאיץ שוב ושוב בליבי בנהג הקטר: "מהר יותר! מהר יותר! הבא-נא אותי אל אהובי". ולאחר שנעבור ימים, הרים ואגמים, תאט הרכבת את מהלכה ותכנס מעדנות אל התחנה. אז אקום, בלב הולם, ואוריד את המזוודה מעל המדף. ארד מן הרכבת, וברציף התחנה אבחין לפתע – מבין כל האנשים הממהרים לכאן ולשם, הנשים האוחזות בפעוטות מצווחים, עובדי התחנה העמלים, ואולי אף סנאי קטן שחמק לו מבלי שהבחינו בו – באחד הקורן בחיוכו בתוך ההמון. הממתין שם לי. בך.
אוהבת,
נטאשה