אהובי,
שבועיים ימים חלפו מאז אותו יום נפלא שבו הגעת. נדמה לי כאילו היית כאן תמיד. האם אכן חייתי בבדידות עד אך לאחרונה? האם לא תמיד נעורתי בזרועותיך מדי בוקר? הדבר אינו נתפס כלל בדעתי.
נוכחותך עזה כל כך, עד שהיא ממסגרת את הזמן וקובעת בו פרקים. "יום" אינו התקופה שבין זריחה לשקיעה, אלא בין נשיקת הבוקר לנשיקת הלילה. "ערב" נמדד מעת שאני פוסעת הביתה ועד אשר אנו מפנים את השולחן לאחר עוד ארוחת-מלכים שהתקנת ברוב כישוריך, "שבוע" הוא פרק הזמן הנמתח בין טיולינו המאוהבים אל השוק (מעולם לא התענגתי כך בעקבות רכישת ירקות, אודה ואתוודה).
גם המרחב מתקמר סביב קימורי גופך. "מיטה" היא המקום בו ניתן לחוש בחומך בעוצמה המירבית. חדר האמבטיה ניכר על פי ריח מי הקולון שלך. ספרי המגדנות שלך תוחמים את גבולותיו של ה"מטבח". אף מבעד לדלת – העיר משתרעת אך עד לגבול הטיול עימך. אין עולם מעבר לטווח לטיפת ידך.
כך, תוחם אתה אותי בכלוב של מרחב וזמן, טווה סביבי חוטי-זהב הקושרים אותי עוד ועוד בעבותות אליך. ואני, לא אוכל לתאר את האושר העולה בי.
שלך,
נטאשה
הבלוג הזה כמעט תמיד מעלה לי דמעות בעיניים. תענוג.