אהובי הנצחי,
כמה תמימה הייתי. סבורה הייתי שהמועד בו תשוב ותעלה על הרכבת לא יגיע לעולם. שכוחה של אהבתנו ינצח את הזמן. אך, כפי שלמדתי לראות, אין דבר המנצח את הזמן. לאחר האושר הנפלא – אותו כיניתי "יומיום" – ארזת שוב את מטלטליך ושבת לוולווגרד הרחוקה. ואני, נותרתי לאחוז את הכרית בלילות טרופי-שינה ולהזות את פניך, שאך לפני רגע-קט אחזתי בהם ונשקתי להם שוב ושוב, עד אשר ביקשתני לחדול.
יודעת אני כי פרידתנו זו קצרה היא, וכי לאחריה נשוב ונאחז זו בזה. ידינו, לשונותינו וגופינו ישתרגו שוב כאילו לא נפרדו לעולם. אך הידיעה אינה מקלה על הגעגוע, הצורב בגווי ככוויה של ממש. הגעגוע הפעם עז מתמיד. חסרונך קשה במיוחד לאחר שנתרגלתי לנוכחותך המופלאה. הבוקר הוא בוקר שאינו בזרועותיך. הלילה הוא לילה שאינו מופרע בנשימותיך. מי חשב שהשקט יקשה עלי כל כך להירדם?
אני אוהבת אותך כל כך. לעיתים עולה בי הרצון להשליך את כסת הדיו ואת ספרי הלימוד, ולעלות על הרכבת הראשונה לוולוגרד, תעלה כמה שתעלה. אין מחיר גבוה כמחיר הגעגוע.
שלך, נטאשה.