נטאשה היקרה לי מכל אדם,
כותב אני לך בעוד נוסעת את בכרכרה לאסוף אותי מהמשרד. כמה זמן לא כתבתי לך פתק של אהבה? נדמה כאילו מאז התאחדנו לא נצרכים אנו יותר לשירותי הדואר, כי מה הטעם לשלוח מכתב מסוגנן ומעוטר אם אפשר פשוט לומר את הדברים זו לזה? ובכל זאת, ישנו איזה חן למלה הכתובה. חן של התכוונות ומחשבה תחילה.
אהבתנו הפכה למציאות יומיומית. מאז הסכמת להינשא לי טורחים אנו על אירגון האירוע. המונים יבואו לחגוג עימנו את אהבתנו. אך האם יוכלו באמת לחדור את מעטה האהבה הסוכך עלינו מפני העולם? כי סוד ורז היא לנו ורק לנו, אוצר סמוי בנבכי נפש, אשר קושר בשריגיו נפשותינו לנפש אחת, לעולמי עד. שלנו האוצר, ולא של אחרים. להם יש משלהם, ואין דומה אוצר אהבת זוג אחד למשנהו.
היכן אניח מכתב זה? על המכתבה? מתחת לכסת? אולי בצנצנת העוגיות? מצאתי. אניחו מתחת למברשת השיער, ותופתעי למוצאו כשתברישי שערך הזהוב, מביטה במראה, ורואה השתקפות דמותך ודמותי בה. כאילו שני זוגות נהיה, אך זוג במראה הוא רק צל חיוור של שלנו, במוחשיותנו. ולהם אין אהבה, רק קיום התלוי בקיומנו, באהבתנו, בזוגיותנו.
שלך, בעלך לעתיד,
בוריס
כיף שחזרת לכתוב.