בוריס אהובי,
השלג מכסה את הרחובות, ומלבין את פניה של העיר. כמה יפה סנט-פטרסבורג בחורף. עוטה מעיל פרווה צחור ומתכסה בשמיכה. אני מביטה מבעד החלון אך חוששת לצאת אל הרחוב. כמה בודד וקר הוא בלעדיך. לו היית כאן, ודאי היינו פוסעים יחד, עטופים במעיל, להביט אל הנהר – האם קפא או שמא עודו זורם לו במתינות, נהנה משאריות אחרונות של סתיו?
היינו הולכים אז חבוקים, לאט, כאילו העיר כולה ממתינה רק לנו. וודאי היינו מדקלמים זו לזה שירה. הו, כמה אוהבת אני כשאתה דובר שירה לאוזניי! ברגעים ממין אלה, העולם נראה רחוק כל כך. תכלת השמיים מחווירה ומתביישת בפני תכלת עיניך.
התמונה כל כך חדה וברורה בדמיוני. אני כמעט ויכולה לגעת בה. אך הנה שלחתי יד, והתפוגגה כבבואה באגם. כל שנותר הוא השלג, החלון, והבל פי המתעבה באוויר הקר.
שלך,
נטאשה.