בוריס אהובי שבמרחק,
כמה שונה האור כאן מן האור ששפוך היה על מיטתנו. אתה ודאי זוכר איך נאלצנו להגיף את הוילונות עד תומם כדי למנוע משמש הבוקר החוצפנית להעיר אותנו. ואילו כאן – על אף שהחלון פתוח לרווחה, האור בחוץ כה עדין וחלש עד שאין בו כוח להאיר את החדר, שנותר חשוך. השמש שחפנית כמעט. כאילו העולם כולו אומר לי – אין כאן בחוץ את מה שאת מחפשת. הישארי עוד במיטה.
כל שממתין לי בחוץ הוא ההמתנה לבואך. דקות על גבי דקות שבהן אמצא את עצמי בוהה בציפייה מבעד החלון, אולי תפתיע ותופיע בעיקול הרחוב. אולי אראה את טביעות רגליך בשלג, מסמנות את הדרך אלי. רק כדי לגלות שמדובר בזר הממהר לעבודת יומו.
עוד שלושה שבועות. עלי להיות חזקה. אך בעיני הן כשנים אחדות, באהבתי אותך.
שלך,
נטאשה.