נטאשה אהובתי,
רק ימים מספר עברו מאז עלית על הרכבת לסנט-פטרסבורג, ונדמו אלו בעיני לחודשים. כל יום בלעדיך נמשל בעיני ליֶרח. לו יכולתי, הייתי שוחה במעלה הוולגה עד מקורותיו – ומשם רק מאתיים מילים ואראך. ומה הם מאתיים מילים? כפסע ולא יותר.
השמש הבוגדנית סילקה את ענני הגשם הכבד שניתך עת הזדמנת לבקר כאן בוולגוגרד, אך, כאמור, בוגדנית היא שמש זו – הקור עדיין שולט במקומותינו. השיעול שוב תקף אותי. הרופא אומר כי אחלים עד מהרה. אך יודע אנוכי כי חולי אחד לא יעזבני – חולי האהבה. אותה מחלה נחשקת אשר רק לאוהבים כמונו תידמה כסוכרייה קטנה לילד – עוד ועוד רוצה הוא ממנה, ואינו שבע, כסנה הבוער ואיננו אוּכל. הו, כמה הייתי שמח להתכרבל כעת בגופך החם, כשאת סועדת אותי במיטת חוליי, מקריאה לי דברי שירה וכיבושין! גופי אומנם דואב, אך ליבי חזק וכמהּ אליך, כזוג שפתיים אל רעותיהן הרכות והנחשקות.
שבועיים וחצי נותרו עד שאעלה על הרכבת אשר תוביל אותי אליך. לו היו אלו שעתיים וחצי, או דקתיים וחצי. לו היה זה עכשיו. לו יכולה הייתה אהבתי אליך לכווץ שבוע לכדי דקה.
שלך,
בוריס