אהובי,

משונים הם הגעגועים. עיתים בוערים הם, ועיתים נחבאים בקרן-זווית של הלב ומציצים להם בשלווה על אירועי היום (אך גם אז, כמובן, לעולם אינם נעדרים לחלוטין). היום היה אחד הימים בהם הגעגוע עז במיוחד וארוך כצל בעת השקיעה – סחף הוא את הלב כל כך, עד שדמעות עלו בעיני. כמה רציתי שתהא לידי! כמה רציתי שתלחש את דברי הכיבושין שלך לאוזני, מבלי שאאלץ לקרוא שוב ושוב את מכתבייך ולהעלות אותך בעיני רוחי בכוח הזיכרון! רציתי אותך לידי כעת, ולא לאחר המתנה אשר צפויה להימשך נצח (גם אם נצח זה תחום לשבועיים, נצח הוא)!

אך ידעתי – עלי להיות חזקה. אל לי לחטוא באותה רגשנות נשית ידועה, אשר אחיותי הסופרג'יסטיות הקריבו כה רבות על מנת להעבירה מן העולם. על כן, בעודי כותבת, מחיתי את עיני, התקנתי צווארון שמלתי, ועטיתי על פני מבט היאה לגברת, המסתיר מאחוריו את סערת האהבה שבליבי. אמתין עוד נצח עד אשר אוכל שוב להביט בך במבט השמור לך בלבד, אשר כולו אומר: הנה לך החלון לנפשי. פתוחה היא בפניך. תור בה כרצונך. שלך היא.

אוהבת,

נטאשה

משרד הדואר והטלגרף, האימפריה הרוסית

ט ל ג ר מ ה

נתקבל ב: משרד הדואר והטלגרף, וולגוגרד

פקיד הדואר: וסילי סמיונוביץ’

- – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – -

אל: נטאשה איזקוביץ’, רחוב ברקמנובסקיה 6, סנט-פטרסבורג

תאריך: 2 בפברואר. 18:30

- – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – -
נטאשה היקרה נקודה שבתי הביתה בשלום נקודה להתראות בקייב נקודה אוהבך פסיק בוריס

בוריס אהובי,

לילה שוב. אך לילה זה אינו עוד ככל לילותי. בעוד אני שעונה על מכתבתי, קולות נשימתך הקצובה עולים ממיטתי. ישן אתה שנת ישרים בה. לכשאסיים את הכתיבה, אפשוט כותנתי ואצטנף בין זרועותיך. מתוך חלום תישלח ידך לכתפי, תצמיד אותי אל חזך. דפיקות ליבך ישירו לי שיר-ערש עד שארדם. ובבוקר, עיניך הטובות יברכו אותי בבוקר טוב, נוצצות למראי.
הנה כי כן, אחרי שנות-דור, הגעת, ועוד ימים מעטים של חסד נותרו לי עד שתיעלם שוב לשנות-דור. אך כל יום איתך – שווה-ערך הוא לשנה. מלא הוא בהתרגשות ובאושר עד לסיפו. מבוקר ועד ליל, ליבי עולץ כאשר אני מביטה בך ונזכרת: "אתה כאן!". מפרפר הוא בחזי כאשר אתה אוחז באצבעותיי.

נום לך, יקירי, ותמתק שנתך.

שלך, אף יותר מתמיד,

אהובתך נטאשה

נטאשה היקרה,

ימים נקפו, שעות חלפו, ושעת הנסיעה קרבה. אחוז אני התלהבות כדרדק הפונה אנה ואנה, מושך בדש חולצת אביו ובסינורה של אימו, לקראת ארוע כביר. ארזתי חפציי והתקנתי עצמי לנסיעה. לבשתי את הסודר ואת מעיל החורף. כרטיס הרכבת בידי, ולא נותר לי אלא לצעוד מעדנות אל תחנת הרכבת ולהתחיל במסע הארוך אליך.

פקיד הרכבת יבדוק הכרטיס ומסמכי המסע, אך את ליבי לא יבדוק הוא. לו בחן פוחז זה כליות ולב, היה נדהם מגודל אהבתי אליך. מהגעגועים הכבירים אשר עומדים בקרוב לבוא אל תומם. "אל נטאשה שלי נוסע אני" אומר-ספק-אזעק באוזנו. אך הלז רק יהנהן בראשו. לו רק ידע אהבה מהי, הייתה דמעה של התרגשות נוצצת בעיניו.

ואולי כרטיסן מאוהב יפול בחלקי? כרטיסן אשר באוזניו אפליא בתיאור יופיך, חוכמתך, לשונך החדה, ואמשיך בתיאור אהבתנו הגדולה לאין שיעור. לא כרטיסן כזה רוצה אני, כי פירוט מעלותיך באוזניו ימשך לאין קץ, ואחמיץ את הרכבת! פקיד אפור רוצה אני. פקיד אשר לא יעכבני בדרכי אליך.

אהובך בדרך אליך,

בוריס

בוריס יקירי,

חלפה לה היום בראשי מחשבה חשדנית.

תהיתי ביני לביני, האם ייתכן הדבר שפקידי-הדואר – אלה הרובצים להם בשעמום על מכתבתם, מנתבים מכתב זה לכאן וזה לכאן, חבילה זו למוסקבה וזו לקייב, ולוגמים מעת לעת לגימה של תה (או, בחלק מן המקומות, כידוע לנו, אף כוסית משקה מן הבקבוק המוסתר במגירת השולחן התחתונה) – חומדים להם לצון מעת לעת, באצבעות סקרניות מסירים את החותם מעל למעטפות המעוטרות בתכלת, ובהסתר קוראים את מכתבינו?

ולו יימצא לו, במשרד-הדואר בנובוסיבירסק, פקיד ממין זה, אשר בעת ליל וסער, עומס העבודה ודאגות האישה הרוטנת בבית הובילוהו לקרוא את הממוען לאחרים, מה יחשוב הוא לעצמו לו ייתקל בלחישות הכיבושין שלנו? (רק המחשבה מעלה סומק על לחיי!) האם יתרפק על מילותינו ויעלה לנגד עיניו ימים שחלפו זה מכבר – אותה נטאשינקה אחרת שלו (שמה אולי אנה, או נסטיה, או קרולינה) שהיה משרבט לה שירים באצבעות רועדות ובלב מפרפר? או שמא יקשיח ליבו וילעג בקול גס לפתפותינו המאוהבים, ישימנו לשחוק בין חבריו השיכורים?

את התשובה לא אדע. אך מכל מקום, אין בכך מאום.

מילותיי, אותם דברי-כיבושין יומרניים, אשר על אף כל פגמיהם, מצור ליבי חוצבת אני אותם בזרועות לאות, למענך נחצבות הן. ולו מעלות הן בלחייך ולו מעט אודם, מעקלות את שפתיך ולו לצל-חיוך, מציתות את אותו זיק בעיניך – הרי כל שביקשתי נתמלא לי.

שלך, מתגעגעת,
נטאשה

בוריסי,

(הטפשי הוא בעיניך שם-אהבהבים זה, או שמא יותר לי להוסיף ולהתענג עליו? נאה הוא בעיני, אך אם סבור אתה שאך פתפותי-נשים הוא, אחדל מן השימוש בו באחת.)

ראויה האמת להיאמר, נמלאתי היום גאווה במעשי ידי, כאותה פעוטה האוחזת את "יצירתה" ומגישה אותה בחזה מנופח להוריה. יכולת הכתיבה – אשר נמלאתי חשש כי נטשה אותי כאן באקדמיה – שבה והתייצבה לצידי כתמיד, מותניה משונסות לפעולה. כמה נעים זה כך – לאחוז את העט, והחיבור כאילו נכתב מאליו! לו רק תמיד היו הדברים כך! כמה נחמד היה אז, ללא כל אותם לילות הנמשכים מקיצם ועד קיצם, ודבר – פרט לסל הניירות – אינו נמלא. ימים כגון זה שבים ומזכירים לי כמה נאה היא האקדמיה וכמה נפלא לשבת ביום מושלג אל מול האח המבוערת, בעודי אחוזה בכוס תה מהבילה, ולהפוך כה וכה בדברים שברומו של עולם.

ובל אשכח! יתרון נוסף שבכתיבה הנכתבת מאליה – ושאינו פחות במאומה מן ההנאה שבגילוי האינטלקטואלי – הוא שהכתיבה משכיחה את הזמן. הנה – אך הפניתי מבטי אל הדף, וכבר נסה השמש והלבנה משייטת בשמים. ואם הלבנה ברקיע שטה – הרי התקצר עוד הזמן העקשני שבינינו! עוד מעט קצר-במעט ואראך! אם אביט היטב, וודאי אוכל לראות את קצה צילך מופיע מעבר לפינת הרחוב!

כבר איני יכולה עוד לחכות. הציפיה רוחשת תחת יומי מראשית ועד אחרית. אני מתקינה עצמי, חדרי, עירי, גופי ונפשי להגעתך. כולי פרושה לקראתך, כשטיח ארגמן לקראת המכובד שבאורחים.

מתגעגעת,

נטאשינקה שלך